מאה שנים

 

כשהייתי בן מאה, מאה שנים,

הייתי חכם וידעתי הכל.

עיניי כבר ראו פסגות של הרים,

דרכים של זהב ורקיע כחול.

וידעתי מה טוב ומה שחשוב,

מה ששמח ומה שעצוב

ומה שווה אליו להתגעגע,

פעם מזמן כשהייתי בן מאה.

כשהייתי בן מאה, מאה שנים,

ללא כנפיים ידעתי לעוף.

להביט מלמעלה על מה שזמני,

על מה שאמת ומה שזיוף.

וידעתי שכולנו נועדנו לשוב

ולהיות לעפר בתום הסיבוב.

את הנצח לא הצלחתי לשכנע,

פעם מזמן כשהייתי בן מאה.

כשהייתי בן מאה, מאה שנים,

בכל רגע ורגע הייתי מאוהב.

והלב הזקן עוד נותר חשקני

ומכלום לא היה מוכן להיות מאוכזב.

אז לא האמנתי במה שכתוב

ולא תכננתי הביתה לשוב

ואף לא לרגע הרגשתי שבע,

פעם מזמן כשהייתי בן מאה.

כשהייתי בן מאה המשכתי לחלום

כל רגע ורגע, כל שבוע, כל יום.

ונתתי לחיים בתוכי לבעבע,

ממש לא מזמן כשהייתי בן מאה.

 ברזוליק ©

‏30.12.2014