תחנת האכלה

על הדשא בחצר נחים החתולים,
בצהרים רגועים בלי תירוץ או אמתלה.
פה ושם מונף זנב, חותך בין גבעולים,
עוד שעה קלה, תפתח תחנת האכלה.

התפריט לרוב ממש אינו קבוע
והקהל ממש אינו אנין.
גרון של עוף, נקניק בן שבוע,
או אולי שאריות סרדין.

ואם חשבת שמדובר בעסק פסטורלי,
של פסטרמות ורדרדות נוחתות מהמרומים.
הצורך לאכול הוא סיפור אוניברסאלי,
כר הדשא הוא שדה קרב ופה חביבי, נלחמים.

ואין פה הפתעות, כמעט הכל ידוע,
החזק לרוב זולל וגם משמין.
מי שמובס משפיל זנב, פצוע
ולשיריי הארוחה בצד ממתין.

ולא נחבא פה מסר ולא מוסר השכל
ואין שום רמזים קשורים לממשלה.
אבל חשוב לומר מבלי להתבלבל,
שכל יצור צריך תחנת האכלה.

ברזוליק ©